החלטה בתיק ה"פ 25916-07-12

תמצית העובדות  וההליכים

1.                המבקשות הן בעלות  זכות החכירה מאת עיריית תל אביב יפו במקרקעין המכונים גוש 7094 חלקה 43 (להלן: " המושכר"). ביום 19.8.08 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות, נספח א' להמרצת הפתיחה, להלן: " ההסכם", לפיו משכירות המבקשות למשיבה את המושכר לצורך הפעלת תחנת תדלוק.

2.                תקופת השכירות החוזית נקבעה ל-7 שנים, החל מיום 1.8.08.  ניתנה, בנוסף,  למשיבה אופציה להארכת ההסכם בשתי תקופות נוספות. סך כל התקופות להשכרה:  19 שנים. המשיבה התחייבה בהסכם, בין היתר, לשמור על תחנת הדלק במושכר ולהפעילה, וכן לשלם דמי שכירות בהתאם לקבוע בו.

3.                ביום 31.8.11 אושרו המלצות ועדת המחירים המשותפת למשרדי האוצר והתשתיות, ובתוך כך נחתם צו, ובו הופחת מרווח השיווק ב-19 אגורות לליטר בנזין בממוצע, ר' צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק (תיקון), תשע"א- 2011, להלן: " צו ההפחתה".

למחרת, פנתה המשיבה יחד עם חברות דלק נוספות לבית המשפט הגבוה לצדק, בג"צ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית נ' שר האוצר

http://elyon1.court.gov.il/files/11/710/062/t01/11062710.t01.htm

בטענות שונות כנגד צו ההפחתה, לרבות בטענה, כי ההפחתה הצפויה תביא אותן להפסדים, כי ההפחתה האמורה נעשתה בחוסר סמכות של הרשות, וכי היא  בלתי סבירה, וחורגת באופן קיצוני ממדיניות הרשות לאורך שנים. בית המשפט קבע  כי הבקשה לצו ביניים נדחית, וכן כי יבוצע הליך שימוע מחודש על בסיס מסד נתונים עדכני במסגרת לוח זמנים מזורז של מספר חודשים [ר' החלטות מיום 1.9.11 ומיום 19.9.11].   אלה דבריו של השופט הנכבד בפניו הובאה בקשה לצו ביניים: "שרי האוצר והתשתיות תיקנו אתמול את צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק) (תיקון), תשע"א-2011, כך שבין השאר הקטין משמעותית את מרווח השיווק בתדלוק בשירות עצמי לחברות הדלק. ... לטענת העותרות בשלוש העתירות, חברות המשווקות דלק, המשמעות היא ירידה ברווחיותן עד כדי מכירה במחירי הפסד, על המשתמע..." טרם ניתן פסק דין בהליך האמור.

לנוכח זאת, הודיעה המשיבה למבקשת במכתב מיום 5.12.11 [נספח ב' להמרצת הפתיחה], כי בכוונתה להפחית בתשלום דמי השכירות החודשיים בעבור המושכר לנוכח השינויים שחלו במרווח השיווק ב-12% מדמי השכירות. המבקשת השיבה לפנייה זו כי היא מתנגדת נחרצות להפחתה חד צדדית ואף רואה בכך הפרה יסודית של ההסכם [ר' מכתב מיום 7.3.12, נספח ג' להמרצת הפתיחה]. בפועל לא ביצעה המשיבה הפחתה זו, ובין הצדדים התנהלו מגעים שונים להידברות בניסיון ליישב את המחלוקת האמורה.

למרות האמור, במכתב מיום 15.4.12 הודיעה המשיבה כי החל מחודש אפריל 2012 יופחתו על ידיה דמי השכירות המשולמים [ר' נספח ה' להמרצת הפתיחה], ואכן הפחתה זו בוצעה בפועל, ודמי השכירות הופחתו בכ-20,000 ש"ח. לטענת המשיבה הפחתה זו מבטאת את שווי דמי השכירות בעבור תוספת של חנות ממכר אותה ביקשה המשיבה להקים במושכר, ולנוכח עיכוב במתן  היתר מתאים לבנייתה, באופן שיביא לרווחיותו [ר' סעיף 37 לתגובת המשיבה מיום 30.7.12 לבקשת צו המניעה].

4.      בהחלטתי מיום 24.9.12 אפשרתי למבקשות להגיב באופן נוסף ובנפרד לטענה, כי ההליך שבפניי אינו מתאים להתנהל כהמרצת פתיחה על פי טיבו, ובפרט לנוכח העובדה שמדובר בסיכומו של עניין בתביעה כספית להשבת דמי השכירות שהופחתו, כנטען, באופן חד צדדי על ידי המשיבה.

ב-14.10.12 ניתנה תגובתן המפורטת של המבקשות. לטענת המבקשות ההליך הראוי לדיון בבקשה הוא הליך מסוג המרצת פתיחה וזאת משום שהסעדים המבוקשים בה הם הצהרתיים גרידא. ראשית מבוקש סעד הצהרתי המכיר בתוקפו של הסכם השכירות בין הצדדים ובהתאם מבוקש סעד הצהרתי הקובע כי המשיבה היפרה את ההסכם הפרה יסודית בההפחתה החד צדדית שביצעה, כמפורט  שם.

 המבקשות טוענות, כי אין מדובר בפעולת הפחתה חד פעמית אלא בהפרה צפויה מתמשכת, ואף בטענות משתנות מצד המשיבה, ולפיכך יש לקבוע באופן הצהרתי את תוקפו של ההסכם במערכת היחסים בין הצדדים, על מנת למנוע סרבול והליכים מיותרים בהמשך. המבקשות הוסיפו והפנו לפסיקה לפיה בסכסוך בו נדרשת הצהרה על זכויות או חובות לפי הסכם ההליך המתאים הוא בקשת סעד הצהרתי [ר' סעיף 2 לתגובה מיום 14.10.12 מטעם המבקשות].

דיון והכרעה

5.         "המרצת פתיחה" היא הליך ייחודי ומקוצר, שמטרתו מתן סעד מהיר, בעיקרו הצהרתי, בנסיבות בהן לא נדרשת הוכחה מורכבת וממושכת של העובדות. סימן ב' לפרק כ' בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 מונה ומפרט את העניינים שניתן לבררם בדרך של המרצת פתיחה [ר' תק' 249 לתקנות] ואת הנסיבות הרלוונטיות הנדרשות. בין היתר קובעת תקנה 253 כדלקמן:

"תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה".

השאלה אם ההליך ראוי להתנהל על דרך של המרצת פתיחה אם לאו, נתונה  לשיקול דעתו של בית המשפט.  כך קובעת תקנה 258: